אני מאמינה באחריות של ההורים בעיצוב עולמם של ילדיהם אך גם ביכולת שלהם לתקן ולשנות מול הילדים שלהם. הורות היא מיומנות הנעה בין רוך אין-סופי לבין סמכות. קשה מאד למצוא את האיזון הזה. אך בהעדר אחד עמודי התווך האלה, הילד נזוק וחסר פן חשוב מאד להתפתחותו.
יחד עם זאת, המפגש עם הילד מורכב מחוויות ההורה כילד, טיב הזוגיות בה הוא נמצא והשקפת עולם. כל נקודת השקה עם הילד נסמכת על המכלול הזה. אם לא מבינים אותו לפני שמבצעים שינויים מול ילד, אין סיכוי אמתי לשנות את המערך בין הילד להורה.
לכן טיפול משפחתי מבוסס קודם כל על מפגשים אישיים על מנת שכל הורה יתכונן ויקבל על עצמו דרך חדשה. גם אם העבודה היא ייעודית לבעיות הילד, התשתית היא בעמדת ההורה (ראה יעוץ פרטני). ילד המתגורר בבית הוריו מושפע מהמערך בו הוא נתון. היכולת שלו לשנות בכוחות עצמו מצומצמת עד אפסית. זו הסיבה שהעבודה מתבצעת בעיקר עם ההורים.
ילדים אינם אמורים להיות חשופים לתהליך. השיתוף צריך להיות מדויק ופרוגרסיבי. ילדים צריכים לחוות שינוי ובצורה כזאת להפנים קוד התנהגות חדש. גם אם המרקם משתנה ברגע שהילד מגיע לבגרות, עקרון העבודה אינו משתנה גם אם יש יותר אפשרות לשוחח אתו. גם אם השיח עם ילדים שונה מזה עם מתברגים, הוא אמנות בפני עצמו. חשוב מאד להכין אותו מראש ולהתאים אותו לעולמו של הילד/מתבגר. זו הדרך להפוך אותו לשותף אקטיבי בשינוי.
